הימליך נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ - סניף ראשי

פסק דין

לפניי בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת – החייבת על החלטתו של כב' רשם ההוצל"פ רט עמיעד מיום 4.5.10, לפיה קבע הרשם כי ככל שלא ישולם על ידי המבקשת מלוא החוב בתיק ההוצל"פ בתוך 45 יום, רשאי המשיב – הזוכה לממש את המשכנתא.

בהתאם להחלטתי הגיש המשיב תגובתו לבקשה.

המבקשת מבססת את הבקשה על הטענה לפיה שגה הרשם הנכבד בהחלטתו מאחר והוראת סעיף 81ב1(א) לחוק ההוצל"פ התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק"), הינן קוגנטיות. כפי טענתה, שגה הרשם שעה שקבע כי הוראת סעיף 17 להסכם ההלוואה גוברת על ההוראה הקוגנטית הנ"ל. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי הסכם ההלוואה כלל לא הופר, שכן הפעולות שיש בהן כדי להעמיד את המשכנתא לפירעון מיידי (כגון הטלת העיקול; בקשה למינוי כונס נכסים) , צריכות להתבצע על ידי צדדים שלישיים ולא על ידי הבנק המשיב.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור שהגישה המבקשת ולפיכך אדון בבקשה כבערעור עצמו.

אקדים ואציין כי הנימוקים אשר פורטו על ידי המבקשת בבקשה כלל אינם רלבנטיים לענייננו, כפי שאסביר להלן.

כפי שעולה מכתבי הטענות שהגיש המשיב הבקשה למינוי כונס נכסים הוגשה על ידו, "מכוח מימוש העיקול ו/או ההתחייבות (שלא נרשמה) לרישום משכנתא שנתנו בתיק ההוצאה לפועל נשוא ערר זה או לחילופין להתיר לו להגיש למימוש את המשכנתא הרשומה לטובתו (הגם שבדרך כלל היא נפרעת כסדרה". (ראה סעיף 12 לתגובת המשיב).

הנני סבור כי, די היה לו למשיב אם היה מגיש הבקשה למינוי הכונס מכח העיקול הנרשם לטובתו במסגרת החוב הכספי שנוצר מערבותה של המבקשת. שהרי, אין בהתחייבות לרישום משכנתא (אשר ממילא לא נרשמה) כדי לסייע בידו בעניין זה. בנוסף לכך, המשיב עצמו מציין כי המבקשת עומדת בפירעון ההלוואה לטובתה נרשמה המשכנתא על בית מגוריה, בנסיבות אלה ברי כי אין להורות על מימוש המשכנתא הרשומה לטובת המשיב בתיק אחד בגין חוב שנוצר בגין אי פירעון תשלומים בתיק אחר.

סעיף 36 לחוק קובע כי:

"עברו שלושים יום מיום רישום העיקול והחייב לא שילם את החוב הפסוק, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשתו של הזוכה, לצוות על מכירתם של המעוקלים".

בנוסף קובע סעיף 53(א) לחוק כי:

"רשם ההוצאה לפועל רשאי, אם ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין, למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב".

אשר על כן, החלק בהחלטת הרשם המתייחס להפרתו של סעיף 17 להסכם ההלוואה, כלל אינו רלבנטי, באשר בענייננו מדובר על מימוש העיקול בחוב שאינו נובע מהסכם ההלוואה בגינו נרשמה המשכנתא על בית מגוריה של המבקשת. ואולם נכונה ציין הרשם בהחלטתו, וזהו הנימוק הרלבנטי לענייננו המצדיק היעתרות לבקשה למינוי כונס נכסים, לפיו:

"יחד עם האמור, מקבל אני את טענת הזוכה כי כשם שכל נושה אחר של החייבת יכול היה לדרוש את מימוש הנכס חרף רישומה של משכנתא לטובת הזוכה, כך גם לא ייגרע חלקו של הזוכה בעניין (אשר לטובתו גם רשומה המשכנתא)".

אשר על כן, ובהתאם לאמור לעיל, רשאי היה הרשם הנכבד להיעתר לבקשת המשיב למינוי כונס נכסים על דירת המבקשת מכוח העיקול הרובץ לטובתו על הנכס (ולא מכוח המשכנתא אשר נרשמה להבטחת ההלוואה אשר המבקשת כאמור עומדת בפירעונה).

מצאתי לקבל הערעור לנוכח העובדה שהרשם הנכבד מציין בשולי החלטתו כי:

"אשר על כן, וככל שלא ישולם מלוא החוב בתיק זה בתוך 45 ימים, רשאי הזוכה לממש את המשכנתא".

הערעור מתקבל באופן שהתיר יוחזר בפני הרשם על מנת שישקול האם בנסיבות יש למנות כונס נכסים על דירת מגוריה של המבקשת מכח העיקול הרובץ על הנכס.

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, הערעור מתקבל, כפי שפורט על ידי לעיל.

בנסיבות ולאור התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.